דרכי ההתנהלות שלנו בהקשרים שונים במציאות החיים, נובעת מהמבנה ורמת היכולת שלנו להשתמש במה שיש בנו במערכות היחסים שמתקיימות בייננו לבין הקיים במציאות, והתגובות שלנו על חווית החיים.
תפיסת המציאות והפרשנות שאנחנו נותנים לה, היא שמנהלת את יחסינו עימה.
אנחנו מורכבים מנתונים אישיים, צרכים דחפים ורצון, התנסויות והתגובות שלנו עליהן, ודפוסים שנטמעים בנו כתוצאה מכך, כמו כן, צורת הניהול שאנו מנהלים דפוסים אלו תוך כדיי התפתחות ברמה כזו או אחרת שמייצרת בנו מודעות לעצמנו, תפיסתנו את עצמנו, ואת העולם והמציאות שמחוצה לנו.
בבסיס הראשוני של כל חי, נמצא הדחף לספק רעב, להשיג מזון, זהו דחף החיים החזק ביותר, הברור ומובן מאליו ביותר, הדחף שמאפשר לחיים להתקיים, אבל גם, הדחף שמעורר אכזריות, תוקפנות, והרס חיים של חי אחר.
בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו, כדיי לחיות, אנו מחסלים חיים של חי אחר. החיים והמוות, משחקים את משחקם על במת המציאות, החיים של האחד תלויים במותו של חי אחר.
וזה לא משנה עד כמה התרבות, החוכמה, המעודנות, הרגישות, הגוונים השונים שאנו צובעים את העובדה הזו, ברעיונות, תיאוריות, תפיסות, גישות, דתות או כל רעיון רוחני שהוא, העובדה הזו, נשארת שרירה וקיימת, בין אם היא הנושא המוצהר, או לאו.
זו עובדה שלא ניתן להתעלם ממנה, החיים והמוות הם תאומים בלתי נפרדים, המחוברים יחדיו ומנהלים את המציאות.
בטבע, עניין זה מתנהל בפשטות ובאורח מובן מאליו, כל תהליך בטבע, מלווה בשיתוף פעולה עם שני התאומים הללו, חיים ומוות. ללא כחל וסרק. הטורף הוא גם הנטרף על ידי טורף אחר.הניזון מאחד, הוא מזונו של האחר. באותה מידה, האחד הוא מעניק החיים ומאפשר את אלו של האחר.
יחסי הגומלין בין החיים והמוות, הם המציאות.
כל התרחשות, מכילה בבסיס שלה את השניים האלו, בפועל, בצורה הברורה ביותר, וגם, בצורות מעודנות ודקות יותר.
כל הרצונות הדחפים והצרכים, מכוונים על ידי שני אחים תאומים אלו, ומתקיימים בתוך כל תופעה שהיא בטבע, וגם, בחיי הנפש, והרוח.
כל לידה של משהו מלווה במוות של משהו אחר.
כל מוות של משהו מלווה בלידה של משהו אחר.
מכאן, כל תופעת החיים, המציאות, היא פועל יוצא של בסיס ראשוני זה. החי הנולד, מצויד באוסף תכונות האמורות לאפשר לו להתקיים להתפתח ולמצות את עצמו ותכונותיו על הבסיס הזה. לא פחות, הוא ממלא תפקיד של נטרף ומומת על ידי תהליכי החיים, באין סוף ואריאציות ומישורים. הטורף הוא גם הנטרף הממית הוא גם המומת.
בתוך המעגל הזה מתקיימת המציאות, בשפע ביטויים של המעגל , ביטויים בסיסיים קולקטיביים וכמו כן, אישיים.
כפי שכבר נאמר, הדחף הראשוני ביותר הוא-סיפוק הרעב. דחף זה, מנחה את רוב פעילותו של החי וכולל גם את בן האנוש. זה הדחף שנובע מהדחף, לחיות. זה הדחף, שמטרתו לספק את המזון שהחי זקוק לו כדי להתקיים.
מכאן, כול מה שחי, מצויד בכלים הדרושים כדיי לחיות ולמצות את החיים, בין אם לשם כך, הוא זקוק למזון מסוים ויודע להשיגו, בין אם הוא זקוק לאוויר לנשימה או למים לשחות בהם או לאדמה להתחפר בה.
החיים הפיזיים מתנהלים על פי חוקים ברורים והחי מצויד בכלים התואמים לצורת חייו כדיי לספק את צרכיו הדרושים כדי להתקיים.
התרבות האנושית, מציגה מראה מורכב ביותר של התנהלות. כה מורכב, שההקשר בין מראה זה לבין הבסיס הראשוני, קרי – הרעב, מטושטש ובלתי ניראה. בלתי ניראה, אבל, נמצא בבסיס כל המורכבות הנשקפת.
בסקירה פשוטה, הקשר זה מתברר כנוכח. כול תופעה אנושית תרבותית היסטורית מתחילה מהנקודה הזו. מה שמזין את כול התופעות האנושיות המורכבות, נובע בסיכומו של דבר, מהבסיס הראשוני, הדחף לחיות, להיות מוזן ולהתקיים.
האדם מתחבר לאחרים כדיי שכוחו האישי יועצם ויכולתו לספק את מזונו תהייה טובה יותר. בסיכומו של עניין, כל חברה שהיא, עסוקה בכללותה, בהשגת מזון. חברה שמתקשה בהשגת מזון לחבריה, היא חברה נחשלת, נחותה, חלשה, שמתקשה בנוסף לאפשר לחבריה חיי נוחות ורווחה, התפתחות והתקדמות.
בתוך החברה, פועלים כוחות שונים שמניעים את הדחף הזה. החזק, בעל הדחף החזק והכלים הכשירים יותר אינו מהסס להשתמש בחלש ממנו כדיי להעצים את יכולתו לספק את מזונו, אלא שבחברה האנושית התרבותית, תהיינה לדבר השלכות מורכבות ביותר, ותיווצר דינאמיקה שתקוים על אותו הבסיס של חזק מול חלש, אלא שלא אחת, התפקידים בהקשרים שונים עשויים להתחלף, הווה אומר, החלש יהפוך לחזק והחזק לחלש. הדבר מתרחש תוך כדי תהליכים משתנים בתחומי חיים שונים, שכוללים, צורות שלטון, פוליטיקה, אינטרסים, אידיאלים, ערכים , שכולם הם פנים שונות של כלים האמורים בסיכומו של עניין, לספק – רעב.
דחף זה, הדחף לסיפוק הרעב, הוא הבסיס לחיים וכמו כן, הוא סמל של כל שאר התופעות.
כל תופעה, מונחת על ידי צורך ודחף לספק את הצורך. הצורך מעורר דחף, הדחף מעורר את הרצון, הרצון מאיץ את התהליך לכדיי פעולה להשגת המטרה ומימושה. לשם כך, כל חי ישתמש בכלים העומדים לרשותו כדיי לממש את מטרתו.
הדחף לחיים, מתחיל, מנקודת ריקות וחוסר. ריקות וחוסר אלו, הם – הרעב.
הרעב, יכול להיות פיזי, רעב למזון. ולא פחות, לכל דבר אחר. הדחף למשהו, הרצון למשהו, מתעורר כשאין משהו. כשאין משהו, שיש בו צורך כדיי להתקיים. ה משהו הזה בחיי האדם, יכול להיות פיזי, רגשי או רוחני. זאת, משום מורכבותו של האדם, שמתקיימים בו רבדים שונים של קיום, ששואף לספק את צרכיו ברבדים השונים המתקיימים בו.
ישנם צורות חיים, שככל הידוע לנו, מקיימות את חייהן ברובד הפיזי בלבד, ישנן אלו, שיש בהן רובד פיזי וגם רגשי, עד כמה שידוע, ניראה, ששונותו של האדם משאר בעלי החיים היא בתוספת של הרובד הרוחני.
יחד עם זה, חלק מהתופעות שמאפיינות את האדם מתקיימות גם בבעלי חיים אחרים, כמו למשל, חיים בקבוצות, כלומר, חיים חברתיים, יחסים בין אישיים וחברתיים. או, יחסי גומלין בין קבוצת בעלי חיים אחת לאחרת. ההבדל בין האדם לבעלי החיים, שלאדם, יש צורך להעניק ערך מוסף לחייו ולתפיסתו את מקומו במערכת הכוללת של החיים. מה שברור לחלוטין לכל בעל חיים אחר, שפועל כדיי לספק את צרכיו ומשתנה בהתאם לתנאי הסביבה, אינו ברור לחלוטין לאדם, שמחפש ויוצר משמעויות כאלו ואחרות לצורת התנהלותו.
שאר בעלי החיים חיים על פי חוקים ברורים באופן אינסטינקטיבי, שעה, שהאדם, עוסק בהגדרת חוקים והענקת משמעות לחוקים אלו.
יש באדם צורך ודחף להעניק משמעות להתנהלותו בחייו. גם אם תוכן המשמעות משתנה, מתרוקן ומתמלא בתכנים חדשים, הצורך הזה, מתחיל מריקות שמעוררת דחף שמעורר רצון ומוטיבציה ברמה כזו או אחרת כדיי למלא את הריקות הזו, את הרעב הזה.
סביב הנושא של הצורך והדחף לספק את הריקות, את הרעב, מתרחשת הדרמה הגדולה של החיים, כאשר היא לובשת אין סוף פנים של התבטאות.
בעולם החי, מתקיימות הירארכיות חברתיות ובין אישיות בהקשר זה. כך גם, בעולמו של האדם, אלא שמטבע הדברים, בהיותו של האדם יצור מורכב מרבדים שונים, בא הדבר לביטוי ברבדים שונים ובואריאציות רבות ושונות.
החברה האנושית, מוצאת דרכים רבות ומתוחכמות לביטויו של הבסיס הזה. השגת המזון וחלוקתו, משמשים רקע להתפתחותה של תרבות והליכותיה של החברה, שמקיימת את החוק הבסיסי והוא סיפוק הרעב. הכלכלה, המסחר, הפוליטיקה,ההתארגנות החברתית, מושתתים על כך, ובתוכם, מתנהלות דינאמיקות רבות ושונות שמייצרות את המופע של החיים.
מבחינה אסטרולוגית, חמשת הכוכבים האישיים הם שמסמלים את הכוחות הפועלים בהקשר הזה.
השמש ומרס, הם כוח החיים הדחף לחיים והמוטיבאציה לחיות, כאשר הימצאותם במזלות מסוימים וכו' מסמלים את רמת המוטיבציה ואת הדחף להשיג את שדרוש כדיי לקיים את החיים, הירח ו וונוס, מסמלים את הרעב (במישורים שונים) והצורך לספק אותו, ומרקורי, מסמל את היכולת לקשר בין אלו ואת היכולת למצוא את הדרכים כדיי לממש את השגת הרצוי והשגת הסיפוק.
יופיטר מסמל את הצורך בהענקת תוכן ומשמעות לדחפים לצרכים ולרצון, לסיפוק הצרכים, ושבתאי מסמל את ההתארגנות, החוקים וההסדרים הנוצרים כדי להגיע לכך.
אוראנוס מסמל את הקולקטיב ושאיפתו לחבירה משותפת להשגת המטרות , את האידיאלים החברתיים , המחקר והתחכום ששואף לשפר ולהמציא את מה שיעניק ערך מוסף כלל אנושי וחברתי, להתנהלותה של החברה האנושית על הבסיס העקרוני של הצורך לסיפוק הרעב.
נפטון, מסמל את הדמיון ההשראה ויכולת ההזדהות, את השאיפה למשהו שהוא מעבר לסיפוק, את היכולת להקריב את הצרכים הדחפים והרצון לסיפוק למען משהו נעלה יותר.
פלוטו, מסמל את סוד החיים והגורל, את תהליכי החיים והמוות, את התשוקות והשחרור מהן.
וכירון, מסמל את הכאב, את הפצע, שהרעב מקיים בנו כנאלצים להשמיד חיים כדי לחיות, וגם, את הריפוי של פצע זה, שמתבטא בויתור, בנתינה, בשאיפה לרפא את הפצע הזה על ידי ריפוי פצעיו של האחר.
2 תגובות:
כאשר את מתארת את הקשר בין מוות ולידה סוף והתחלה ברור שאנו עדים לתנועה שמתקיימת ואינה מפסיקה.
מעניין שפעם קראתי מאמר של פסיכולוגית שהעוסקת בהפרעות אכילה (השם פרח לי) שבו היא כותבת פרק שלם על כך שאנו בני האדם איבדנו את תחשות הרעב (למזון) חשבתי על כך שלמזלינו איננו יודעים מהו רעב, אך מאידך אנו צורכים את שמסביבנו ללא מחשבה וללא מודעות, ובעניין מזון ממש אנו בהחלט אוכלים לא מתוך רעב אלא מתוך הרגלים שונים וצרכי סיפוק שונים.
מעניין מה שכתבת על תחושת המציאות והיכולת להתנהל, המפגש בין תפיסת עצמינו ותפיסת המציאות זה פשוט ים של של דברים שונים כאשר המציאות תמיד נמדדת מתוך הפילטר האישי ולכן תפיסת מציאות היא דבר מאד סובייקטיבי שלה קשת רחבה.
חשבתי גם על מה שכתבת שבכדי לחיות אנו מחסלים דבר אחר, כל עוד מדובר בשרשרת מזון זה נשמע טוב "ככה זה" אך השאלתי את הביטוי ליחסים בין אנשים וכמה פעמים אנו נזונים בתוכנו מתוך "חיסול" האחר בתוכנו, בכדי לספק תחושה של "כמה אנו נפלאים..."
שנה טובה
דיתי
דיתו'ש....
דווקא לפני יום כיפור, מעניין לחשוב על העובדה, שצום ממושך, יוביל את רוב היצורים החיים, להתנהגות שונה מאשר כשהרעב מסופק, שווה לנסות....
גם האדם, שכביכול התרחק מתחושת הרעב הטבעית והמקורית, עדיין מונחה על פיה במובן העמוק של התוכן.
אולי אפילו, האופן בו אנחנו מתייחסים לאוכל, מצביע על סוג של התאבדות, או סוג של ריחוק מהטבע וטיבענו הבסיסי, ומכאן תופעות של אנטי אוכל או הפרזה באוכל וצריכה מטורפת של אוכל.
הייתי אומרת, שבתרבות האנושית של ימינו, בחלקים רבים של העולם, בה מתקיימת תרבות הצריכה,אכן קיים ריחוק מתחושת הרעב המקורית הבסיסית, ויש לזה ביטויים רבים, יחד עם זה, אדם, שאין לו את התנאים או האפשרות לרכוש לו מזון, הוא אדם רעב, והוא, מתקרב לתחושת הבסיסית הזו, ובהתאם, התנהלותו בהקשר.
ובאשר למה שאת אומרת על יחסים בין אנשים, על "חיסול" האחר כדי לחוש כמה אנחנו נפלאים, וודאי, גם על זה אפשר לכתוב ספר, אחד או שניים או שלושה.... :)
הוסף רשומת תגובה