יום שבת, 29 באוגוסט 2009

התנועה ~

העולם נע. התנועה, נמצאת בבסיס המציאות, המציאות היא תולדה של תנועה מתמדת שתחילתה וסופה אינו ידוע . התנועה היא תופעה שמאפיינת את הקיום שנוכחותו בראי הזמן משתקף כמציאות , כקיום מוכח ומוחשי נכון לאותו הרגע בו אנחנו מתבוננים בה, כצורת קיום שניתנת לחקירה שבסיומה עשויה להיות חסרת משמעות משום שהיא השתנתה תוך כדיי תנועתה, או שנוכחותה חוזרת על עצמה מבחינת צורתה החיצונית אולם תכניה המעודנים נעים ומשתנים ועם הזמן, ומביאים לביטוי את התנועה והשינוי. כמו למשל מה שמכונה – האבולוציה, שבחקירתה מתגלה שמה שהייתה לו צורה מסוימת, עם התנועה והזמן, השתנה ושינה את צורתו.

או למשל, אדם מוכר שפגשת אתמול, והיום אתה פוגש אותו שוב, הוא ניראה כמו אתמול ונשמע כמו אתמול, יחד עם זה, היום שחלף, הטביע בו חותם שלא היה בו לפני, וגם, אם אין הדבר ניראה חיצונית, הרי שמשהו דקיק לפחות, השתנה.התבטאות תוכן של שינוי בהרבה מקרים ומצבים, יבוא לביטוי בהקשר שונה מאשר מיקומו של השינוי.

שינויים נוספים מתרחשים כל העת, ובחלקם, הם כל כך מעודנים ונסתרים שהמחקר, לא הצליח עד כה לנגוע ולאבחן אותם והם עדיין בחזקת תעלומה כזו או אחרת, שמאתגרת את הסקרנות והרצון לדעת.

מושגים כמו התחלה וסוף, הם מושגים תלויי זמן שמשקף תנועה, גם אם הם, מנסים להגדיר משהו שאין בו תנועה, משהו מוחלט וסופי, ועדיין הם רק נקודות ציון בתוך התנועה, אבל הם חלק בלתי נפרד ממנה. הזמן הוא תנועה.

התנועה הזמן והמרחב בו הם מתגלים, חובקים את הקיום ומניעים אותו להתבטא באין סוף מראות דומות ושונות.

כל מחקר הנעשה במטרה להבין את המציאות, משתמש בכלים שהוא קובע שאלו הם הכלים שישמשו אותו לצורך זה.

למעשה, תלויה תוצאת המחקר בכלים שהוא משתמש בהם, וגם, בנקודת המוצא ממנה הוא משתמש בהם ומתייחס אל נושא מחקרו. התוצאה שמתקבלת היא תמיד שילוב של נקודת המוצא, הכלים, והחוקר עצמו. במובן מסוים, בגישה הרציונאלית, הבנת המציאות מושתת על כלים שלמעשה הם יצירתו של החוקר שיוצר תובנה אחת מסוימת, שמנקודת מוצא שונה עשויה להיראות כאשליה שאינה מדויקת או מגלה את האמת כולה.

אם ניקח את מושג התנועה, נבחן את היבטיו השונים ומשמעויותיו, נמצא, שהיא נמצאת ונוכחת בקיום, בכל נושא שנתייחס אליו, גם אם, במצבי התרחשות או תפיסה והתרשמות או חוויה כזו או אחרת, אנו עשויים לחוש או להגיע למסקנה שהכול דומם, במבט קפדני יותר, יתברר, שזו תחושה יחסית, שמסתירה את עוצמתה של התנועה מסיבות אלו ואחרות.

התנועה הנמצאת בכל אינה מגלה את מקורה בעצם נוכחותה. ניתן להסביר את התופעות הקשורות בה, אבל, לא את מקורה. היא אינה התופעה היחידה שעד כה לא ניתן להסביר את מקורה, אבל היא אחת מהמיוחדות שבתופעות, שנמצאת ברקע של כל שאר התופעות בין אם היא נסתרת או גלויה. מקורה של התנועה, נשאר בגדר מסתורין שיש ניסיונות רבים ושונים להגדירו, ולא רק, התנועה היא ביטוי של התרחשות של תופעה, והשאלה הגדולה היא, מה מניע את התנועה?

אין מאמר זה מתיימר לפתור או להשיב על השאלה הזו, אלא לדבר על נוכחותה של התנועה בקיום, במציאות, והיותה הגלוי הראשוני והבסיסי ביותר של החיים.

פניה של התנועה, מתגלות באופנים שונים והמדד לפניה השונים יכול להיות הזמן והיחסיות. כלומר, בגדול, התנועה היא תופעה בסיסית, שמבטאת את עצמה בזמן ביחסיות של מהירות או איטיות שמייצרת קיום של תופעות שונות במציאות.

מדד זה, הוא סוג של אילוץ, שמשמש כלי לראיית התנועה על ריבוי התבטאויותיה, כאשר הוא מתייחס לתנועה כנוכחות בתוך חוקיות של זמן ומרחב המורכב מ – עבר, הווה , עתיד, שמשתקפים האחד באחר, ונוצרת תנועה בניהם עצמם, העבר משתקף בהווה ובעתיד, ההווה הוא השתקפות של העבר ומכיל את מה שיתבטא בעתיד שיכיל את העבר וההווה וכן הלאה.

בסיכומו של עניין, אחד הכלים שמשמשים את ההבנה הוא מערך תהליכים ותופעות שנצפים דרך כלים מוסכמים מנקודת מבטו של המתייחס אליהם, שלמעשה רוצה להבין את המציאות ברמה התכליתית והנגישה.

יחד עם זה, אלו הם כלים בלבד, המתארים משהו פחות נגיש בגישה תכליתית שהוא האחדות.

האחדות, היא לא זמן מרחב או תנועה, היא משהו, שעדיין לא ניתנה לו הגדרה או הסבר בכלים הידועים לנו, למעט, החוויה אותה.

הצפייה במציאות, היא יחסית לכלים שהצופה משתמש בהם ומתוכם רואה אותה.

התנועה, כשהיא משוחררת מכלי הצפייה, כשהצופה נהייה התנועה, זו, הווית האחדות. חוויה זו, חבויה בתוך כל החי בין אם הוא מודע לכך או לא. לעיתים, היא תתואר כ חוויה מיסטית, או הארה, או התגלות.

חווית האחדות, מובילה לתובנה, שמעבר לתפיסה היחסית, שמושתתת בעיקר על רעיון הניגודים, יש התרחשות דוממת של מהות אחת רוחשת בפעימה הרמונית מתואמת להפליא.

הרמוניה זו, משתקפת במציאות היחסית שמושתתת על תפיסת הניגודים, במונחים של טוב ורע, אור וחושך, וכו', ולמעשה, היא תלוית נקודת המבט , או נקודת המוצא של המתבונן בה.

בהקשר האסטרולוגי, הדגם הבסיסי של מפה אסטרולוגית הגדרתו ההתחלתית היא המעגל. המעגל, מסמל את האחדות, וכל פריט שנמצא בו, שהם, מערכת כוכבי הלכת שנתגלו עד כה ממבט מכדור הארץ אל מקום הימצאם, חלוקותיו השונות של המעגל למעלות, למזלות, לצירים וזוויות, הם נתונים בתחום מושגי התנועה והזמן שמשקפים את המציאות על שלל התבטאויותיה.

אין סוף התייחסויות מאפשרות התבוננות בתופעות המסתברות מתוכן, כל נקודה במעגל, יכולה להיקבע כנקודת התחלה ממנה נעים הדברים בכיוון השעון או בניגוד לו, כשהזמן גם הוא כלי צפייה, ומהווה נקודת מוצא המצטרפת לנקודת ההתחלה שנקבעה, ואלו משקפים תנועה ורצף של התרחשויות במישור המציאות בהקשר לנושא הנצפה.

גמישות התייחסותו של האסטרולוג אל תוכן המפה תעזור לו לגלות התבטאות של שינוי גם היא בהקשר שונה מאשר מקום ההשתנות.

האסטרולוגיה היא כלי גמיש שמאפשר התייחסויות שונות אל עצמו, וכמו כן, משמש ככלי שמשקף אחדות, אך גם, משקף מציאות שמבוססת על הניגודים והיחסים שבניהם.

המעגל, מסמל את האחדות, וכל שאר הפרטים המופיעים במעגל ומחוצה לו, (כוכבי הלכת, או השבת, המזלות וכו') מסמלים את מה שאנחנו מגדירים כעולם המציאות, עולם הניגודים.

התנועה, משתקפת במעגל, כחיות קיימת שכדיי לגלותה ,אנחנו נוקטים עמדה, קובעים נקודת מוצא, ממנה לאט לאט היא תופיע כמתבטאת באופנים שונים דרך הפרטים הנמצאים במעגל.

המחשבה האסטרולוגית מאפשרת התייחסות שנובעת משתי תפיסות, האחת, היא דגם של אחדות. השנייה, העולם המציאות החיים, כפרטים מורכבים מהתייחסויות שונות שביניהם ובתוכם, על רקע התנועה הזמן והמרחב.

התנועה מוכלת ברמות וצורות התבטאויות שונות בתוך המעגל קרי – מפת הלידה. מפת הלידה, היא רגע בתוך התנועה הגדולה שנשלף וכאילו הוקפא כתמונת רגע בזמן. התנועה מתרחשת וממשיכה ומתייחסת אל מהותה של המפה, וכך, מסתברים תהליכים ותופעות שמייצרים עוד תהליכים ותופעות.

מפת הלידה, כפי שכבר נאמר , נוצרת מהקפאת רגע בתנועת הזמן, שמשמש כנקודת מוצא להבנת תכניו של אותו הרגע. תמונה זו, על כל תכניה, תבטא את עצמה על רקע היחסים שבינה לבין התנועה והזמן מנקודות מבט רבות ושונות.

תנועת הזמן תצטייר במפה בהקשרים שונים, עבר – הווה – עתיד, ברגע האחד שהוקפא, יסתברו כתוכן אחיד , שיתבטא בצורות רבות ושונות. הרגע הזה ישמש כנקודת מוצא שבוחנת את כל אחד מאלו, כלומר, מתייחסת אל העבר, אל ההווה, או אל העתיד.

כמו כן, רגע זה, בפני עצמו, יכיל את תוכן הפוטנציאלים המאפיינים את הרגע שתוך כדיי מגעו והתייחסותו לתנועה בזמן, יבוא לביטוי בצורות והתבטאויות שונות כולל תהליכי התפתחות ושינוי.

הרגע האחד הזה, שהוא מפת הלידה, מכיל בחובו את מה שקדם לו ואת מה שמתהווה בו ואת מה שיבוא לביטוי ברצף התנועה.

יום ראשון, 23 באוגוסט 2009

כמיהה ~

מניע שבלתי ניתן להתעלם ממנו ונוכחותו קיימת בכל אדם, הוא כמיהה, כמיהה למשהו, שברוב המקרים נמצאת באזורים החבויים יותר של הנפש, אך אין זה משנה את העובדה שהוא קיים כמניע שמייצר תופעות שונות, והבולטת שבהן, היא הכמיהה לנשגב.

כמיהה זו, "מפרנסת" אין סוף תכנים שאורבים לה במטרה למלאה, ומאחר, והיא אינה מוגדרת כמו צרכים אחרים שבנו, כמו למשל רעב, צמא, וכדומה, הרי שניתן יחסית בקלות, למלאה בתכנים ומזונות מסוגים שונים שלעיתים יהיו מאד שונים האחד מהאחר, ומקורותיהם גם הם, יכולים להיות שונים האחד מהאחר.

כמיהה זו, היא תמימה וגמישה, ומצוידת בכושר מופלא להתאים עצמה לכל תוכן שהוא.לא רק, אלא שהיא מכילה אנרגיה מעודנת וסבילה שיש בה שקיפות ונוכחות מסוג שונה לחלוטין מכול אחת אחרת שכן היא נסתרת ונוכחת כאחת.

מה שמעניין יותר, היא העובדה, שכמיהה זו, על כל תמימותה, יש בה מסתוריות עצומה, שכל ניסיון להסבירה יהיה מורכב ויפגוש שוב ושוב, את קוצר ידו של ההיגיון לנסח עבורה הסבר פשוט והגיוני.

בניסיון להסביר את מהותה, אפשר לומר שיש בה מרכיב עיקרי שהוא מעין תחושת חסר של משהו, שלרוב, מחברת את עצמה לתכנים שונים, לעיתים נושאים מאד תכליתיים כמו כסף מעמד הישגים כל שהם וכדומה, ולעיתים, היא מפרנסת חלומות, פנטסיות, תעתועי דמיון, ולא פחות, תחושות אינטואיטיביות שגויות או מדויקות , אבל גם, מזינה תחושות של אמונה והתעלות.

כמיהה זו, יכולה להתעורר על ידי גירוים פנימיים או חיצוניים שנובעים מסיבות רבות ושונות, אלו יכולים להיות כאב, פחד, סבל, עצב, בדידות,תסכול, או רגשות, רעיונות, מפגש עם מראות מרהיבים, מוזיקה, שירה, או התאהבות, או, חוויה דתית מכל סוג.

שפע של תגובות והתבטאויות מפרנסות את הכמיהה הזו, שנמצאת חבויה במעמקי הנפש, ככלי בדולח שקוף השואף להתמלא . כמיהה זו, נוכחת בעולם כלוקחת חלק בהתרחשויות רבות, שהבולטת שבהן היא התהוותן של אמונות דתיות שונות, שכל אחת מהן, מתחילה בהיענות לכמיהה, על ידיי התחברות לנשגב, לאלוהות.

כל דת או אמונה מוגדרת שנוצרה בהיסטוריה האנושית, ותהייה זו מכילה תכנים שונים מהאחרת במובנים של הלכותיה, טקסיה ופולחניה, תמיד, מבוססת מתחילתה על מכנה משותף אחד – התחברות שיוצרת אמונה בנשגב, באלוהות.

דתות, הן הגדרה כוללת לריבוי צורות של תכנים, החל מאמונה באלוהים מופשט, וכלה, בעבודת אלילים. לעיתים, המרחק שבין התבטאותה של דת אחת לאחרת הוא כל כך גדול בתופעותיו, שלא ניתן לקשר זאת עם הרעיון של הכמיהה הבסיסית. לא רק, אלא שכל עוד הצורה והתוכן מחוברים הגיונית לתוכן הבסיסי של כמיהה לנשגב, קל לראות את המשותף והדומה, אלא שלעיתים קרובות, תהה הכמיהה הזו מתיישבת על תכנים שאין להם ולא כלום עם נשגבות, אלא שקבלו מעמד של נשגבות באופן לא מודע שנובע מאותה כמיהה.

הכמיהה במהותה, מצוידת בגמישות מופלאה ויכולת ללבוש אין סוף צורות, שלא אחת, התוצאה, היא צורה שבלתי ניתן להבחין בהתנהלותה אפילו רמז, לקשר עם מה שהניע אותה מתחילה, הכמיהה.

לעיתים הצורה שבה נתכנסה לה הכמיהה, יכולה להיות כל כך קיצונית בתופעותיה, שצורה זו מטשטשת לחלוטין את מקורה המהותי.

חשוב לציין, שהמרכיב הבסיסי ביותר הנמצא בכל החי, הוא הישרדות. מהבסיס הזה מסתעפים אין סוף נתיבים שמכילים צרכים, רצונות, תגובות, תובנות, מסקנות, תגובות. גם הנתון הזה, הישרדות, בא לביטוי באופנים רבים ושונים שלא אחת, ולרוב, תכניהם אין בהם ולא כלום שמודע ומתחבר הגיונית להגדרה הזו.מלבושים אין סוף מייצגים את הבסיס הזה, בתחכום כה רב, שאין הם כביכול קשורים אליו.

הכמיהה, היא אחת מהמרכיבים של הבסיס הזה, גם אם זה מעורר תהייה ושאלה , מה הקשר בין זה לזה.

יחד עם זה, ניווכח, שנושאים שקל לנו ליחס אותם לכמיהה, מתחברים בסיכומו של עניין לבסיס שהוא הישרדות. ההישרדות שבסיס החיים מלווה בכמיהה כחלק בלתי נפרד ממנה,

אם להסביר זאת בצורה פשוטה נאמר, שבמוקדם או במאוחר תבוא הכמיהה לביטוי באורח מסוים, כמשהו, שבלעדיו יחוש האדם ריק ומתקשה לשרוד.

מכאן והלאה, נסכם ונאמר, הבסיס לקיום הוא יצר ההישרדות, והכמיהה, היא אחד הכלים הנובעים ממנה.

בין אם היא תבוא לביטוי כדת, רעיון, אידיאל, אורח חיים, אהבה ולעיתים , בסגידה לרעיונות נוחים או נוחים פחות, נוקשים או נוקשים פחות. גם, במצבים בהם מרוחק הקשר בין התכנים הממלאים את הכמיהה ובין הקשר שלהם לנשגב, עדיין, זה המקום ממנו הם נובעים.

חשוב להוסיף, שהכמיהה לנשגב, כשהיא מוזנת בתכנים שרחוקים מנשגבות, מייצרת תחושות של חוסר סיפוק שיבוא לביטוי בתאבון הולך וגובר לעוד ועוד תכנים מאותו הסוג ועדיין, תחושת חוסר הסיפק תהייה נוכחת באופן מודע יותר או פחות, שתניע אין סוף התבטאויות של חוסר הסיפוק הזה, כמו לדוגמא, רדיפה אחר רכוש, כסף, שררה, הגזמה בהנאות וסיפוק תאוות כאלו ואחרות, אלו יביאו איתם, רמאות, גנבה, אחיזת עיניים, ניצול, ועוד בסגנון זה. אלא שתמיד, בחלל הפרטי, יחוש האדם מעין תזכורות מציקות לנוכחותה של הכמיהה המסוימת הזו לנשגב, גם אם בכלל לא יתרגם אותה ככזו.

כפועל יוצא, מסתברות שתי אפשרויות, או שאדם יחיה את חייו בחוסר סיפוק, ולא משנה עד כמה הוא ישלה את עצמו שחייו טובים מסודרים ומסופקים,משהו, יטריד את מנוחתו המושלמת במידה כזו או אחרת, או, שהאדם ייגע בכמיהה עצמה, יתחבר אליה, וימצא את דרכו להזינה בתכנים, שיפה להם המילה, נשגבות.

מבחינה אסטרולוגית, שני כוכבים, מתייחסים בסמליותם לכמיהה והם, יופיטר ונפטון.

יופיטר, מסמל את אותה אנרגיה המאפשרת לאדם לשאוף לגלות, להגיע להבנה שאינה תלויה במגבלות הזמן, במגבלות המוכר והידוע, במגבלות של הגדרות חברתיות אופנות או מנהגים. זו אנרגיה שמזינה אומץ ופתיחות, אופטימיות, והרבה סקרנות.

נפטון מסמל את אותה אנרגיה, שמייצרת את החלום, את החזון הגדול מהחיים, את המגע עם האוטופיה. הוא מסמל את אותה תחושה מעורפלת ולא הגיונית, ש "משהו " בלתי נתפס מרחף מסביב ואת הרצון להתחבר אל ה "משהו" הזה.

שניהם, מסמלים את אותה הכמיהה המדוברת, שתבטא את עצמה בכך, שכל דרך שאינה מחוברת ולו אפילו במעט, לנשגבות, לא תספק את הכמיהה הטמונה בנו, ועובדה זו תמשיך להיות נוכחת , ותבטא עצמה במודע או שלא.

שניהם מסמלים את האופנים השונים בהם הכמיהה עשויה לבוא לביטוי בחיי האדם הפרטי ובמקביל, בחיי החברה בכללותה.

הימצאותו של כל אחד מהכוכבים האלו בסימן מזל כזה או אחר, תביא לביטוי את הסגנון בו תתמלא הכמיהה בתכנים שיבחרו על ידה, והבית בו הכוכב יימצא, יבטא את תחום החיים בו תהייה לבחירה זו ביטוי משמעותי . ההיבטים שייווצרו בין כל אחד מהכוכבים האלו ובין כוכבים אחרים יצביעו על מידת הנוחות או אי הנוחות שתופיע בהקשר זה בחיי האדם.

וכרגיל, יש צורך להתייחס לכלל הכוכבים במפה ומיקומם והאישיות המשתקפת מהם.

במקביל, אלו יסמלו תהליכים חברתיים כלל אנושיים, כשהדגש יהיה על מיקומו של הכוכב בסימן מזל כזה או אחר, והיבטים שייווצרו בינו לבין כוכבים אחרים.

יום שלישי, 11 באוגוסט 2009

היחיד והיחד ~

אחת התופעות שמאפיינות את החיים על כל צורותיהם, היא – החבירה. כל תופעה, ותהא למראית עין ייחודית ככל שתהייה, תכיל בתוכה או מחוצה לה, התחברות עם הדומה ויחסים עם השונה ממנה.

האדם, כיחיד, אף הוא, במהותו תוצאה של מורכבות של נתונים החוברים בניהם ומהווים יחדיו, תוך כדיי שיתוף פעולה את מהותו הייחודית.

היחיד והיחד, מנהלים בניהם מערכות יחסים ברמות ומישורים שונים, כאשר אלו מכילים התייחסויות שהמאפיין שלהן הוא מצד אחד קונפליקטים, ומצד אחר, שיתוף והדדיות.

כל יחיד, מצויד בנתונים ייחודיים לו החוברים לאלו שירש מאבותיו ומיצרים יחדיו את ייחודיותו מחד, אך גם, משייכים אותו לקבוצה , בהקשר זה, לשושלת המשפחתית. כמו כן, כל פרט הוא גם חלק מחברה, בין אם היא מצומצמת או רחבה יותר, וככזה, מערכי ההתייחסות המתנהלים בינו לבין החברה, גם הם, ביטוי של ייחודיותו אך לא פחות של השתייכותו.

כלומר, האינדיבידואל הוא תופעה שמתאפיינת יחסית לקולקטיב. האינדיבידואל בין אם הוא במערכת יחסים הרמונית עם החברה ובין אם לא, מתאפיין על ידי יחסיו עם החברה והתנהלותו בה, יחסי האינדיבידואל עם החברה, הם חלק בלתי נפרד ממהותו הייחודית.

בין היחיד, האינדיבידואל ובין החברה, מתרחשת דינאמיקה תמידית, שמטרתה כפולה, מחד, שימור ויציבות, מצד שני, שינוי והתפתחות.

את הדינאמיקה הזו מתחזקים חוקים ונורמות שמאפיינים את הקבוצה, ותהליכי שינוי והתפתחות . הקונפליקט שבין מגמת השימור והיציבות ובין מגמת השינוי וההתפתחות מייצרים תנועה שמניעה את היחיד בינו לעצמו, ובינו לחברה, ובחברה עצמה מתקיימים קונפליקטים שמשנים אותה אך גם משמרים אותה.

מהותו של היחיד היא מעין תנועה מעגלית שמכילה מרכיבים עצמיים ושיתופיים. לא ניתן להפריד את היחיד מהחברה, שכן היחיד תמיד יכיל בתוכו ובתכני ייחודיותו מרכיבים תורשתיים, ומרכיבים נרכשים, כלומר, אלו שעליהם הוא מגיב ומיצר דפוסים שהם תוצאה של ייחודיותו, ותגובתו על הסובב אותו קרי, החברה בה הוא חי, החל מינקותו בחיק הוריו ומשפחתו וממשיך לאורך חייו כחלק מקבוצה כזו או אחרת.

כלומר, ייחודיותו של הפרט, משלבת בתוכה מרכיבים שייחודיים לו, וגם, מרכיבים אותם הוא חולק בדרך זו או אחרת עם הכלל הסובב אותו. אלו יחד, מהווים את האינדיבידואל ובוזמנית את האינדיבידואל כחבר בחברה וכחלק ממנה ולא רק, אלא שמאפיינים של החברה מתקיימים בו עצמו כחלק בלתי נפרד מייחודיותו.

בשפה האסטרולוגית, קבוצת הכוכבים המוגדרת כ ככוכבים אישיים שהם: שמש, ירח, מרקורי, ונוס, מרס, מאפיינים את האינדיבידואל העצמי, קבוצת הכוכבים המוגדרים כ דוריים שהם: אוראנוס נפטון פלוטו, מאפיינת את השתייכותו ויחסיו של העצמי עם החברה הסביבה והתקופה בהיסטוריה האנושית ותכניה, וקבוצת כוכבי הביניים שהם: יופיטר, שבתאי, כירון, הם שחקני הקישור ומאפייני האינדיבידואל כעצמי נפרד וכמשתייך לחברה כאחד.

הכוכבים האישיים הם העצמי, הדוריים הם מהות קולקטיבית המשולבת בעצמי, וכוכבי הביניים הם קו התפר שביניהם.

אחד מהכוכבים המסמלים את היחד שביחיד הוא כוכב אוראנוס. כוכב שסמליותו מעניינת ביותר משום שהיא מכילה את רעיון היחיד והיחד, את המייחד והמאחד, כלומר, אוראנוס בין השאר ובבסיסו, מסמל, את האינדיבידואליות המכילה את הקולקטיב. הוא מסמל את אותה מגמה באישיות הרוצה לשמר ולפתח את ייחודיותה ולבטא אותה, ובוזמנית, חשה כחלק מהקולקטיב ממנו היא יונקת וגם מעניקה, את מה שמשייך אותה אליו וגם, שואפת לפתח ולקדם אותו.

סמליותו של כוכב זה כחלק ממכלול הסמלים שיש במפה, תצביע על צורת ביטויו של האינדיבידואל כיחיד, המשתייך לחברה ורמת השתלבותו בה, בסגנון ורמת התבטאות מסוימים.

בנוסף, אוראנוס מסמל את רמת הפתיחות והסקרנות, הברק הרעיוני והתעוזה לשנות, לפרוץ את גבולות המקובל כדיי למצוא משמעויות חדשות ותכנים מקדמים, גם כאשר התוצאה המתקבלת היא מוזרה, לפחות בתחילתה, לא מקובלת או ניראת כמאיימת על החוקים והנורמות המקובלים.

אוראנוס מסמל את התנועה שמייצרת קונפליקטים או פתרון של קונפליקטים בצורה מקורית או חדשנית, בין היחיד לעצמו ובין היחידים והחברה.

מרגע שאוראנוס מופיע על במת ההתרחשויות שבמפה בצורה פעילה, הוא יסמל הקשר מסוים של שינוי, שנושא אוירה מחשמלת ומציתה תהליך שביטויו כמובן תלוי בכל שאר המרכיבים של המפה. כשזה קורה, זה יכול לבוא מתוך דחף פנימי שמתעורר לפתע, או כתגובה על אירוע חיצוני לא צפוי, שמייצר תהליך של שינוי או התפתחות כזו או אחרת.

במהותו, אפשר לומר שאוראנוס מסמל פרדוכס. מצד אחד הוא סמל של חופש, הוא מסמל את השאיפה הפנימית לחופש, לפריצת הגבולות והמגבלות בעיקר את אלו המוכתבות על ידי חוקים ונורמות, והוא מייצר פרדוכס משום שמצד אחר,מישור המודעות האנושית זקוק להגדרת חוקים ונורמות כדיי לקיים את עצמו, גם אם הן משתנות בתכנים שלהן, הוא זקוק להן, ומהותו של סמל זה, אוראנוס, באה לנתץ אותן ויוצרת לא אחת תחושת כאוס והפקרות שמתרחשת תחת כאילו כישוף קסום ובלתי ניתן לעצירה. אך יחד עם זה, ישנם צרכים נוספים המתפקדים לא פחות, כמו הצורך בחוקים ונורמות, ונוצר תהליך של שינוי שבתחילתו עשוי להיראות כאיבוד הרסן, וחופש המייצר הפקרות, אבל בהמשכו, ייווצרו חוקים ונורמות חדשים שיגדירו מחדש את המקובל.

בסיכומו של עניין אוראנוס מסמל, את הדחף להתפתחות ושינוי, את הדחף לחידוש להרחבת הגבולות, למציאת מכנה חברתי משותף שמטרתו חיבור קולקטיבי אנושי מאחד.

הוא מסמל, פרדוכס, בהיותו דחף ביחיד, להגדרת היותו אחר, שונה, ייחודי, אינדיבידואל, ובוזמנית, את המישור בו נמצא התוכן המחבר את היחיד עם היחד.

הוא מסמל שאיפה להשראה וחזון, לאידיאל משותף שמהם, יתפתחו תכנים חדשים המתעלים מעל רמת החוקים והנורמות, וגם, ישמשו גורם מאחד לחברה האנושית.

אותה אנרגיה שנמצאת באדם ובחברה, שחוקרת, שוברת חוקים ומביאה חדשים, מגמתה העיקרית, היא חיפוש אחר אידיאל כולל המאפשר ליחיד לשמר את הייחודיות שלו וגם להתחבר לאידיאל כולל שיקיים חברה אנושית שרעיון משותף קולקטיבי מאחד אותה, על כל המרכיבים השונים שמתקיימים בה. רעיון שיכלול בתוכו את חופש הפרט להיות הוא, כמוצא מכנה משותף אחיד לכל האנושות. רעיון שיכלול בתוכו את זכויות הפרט והחברה כמקשה אחת.

אוראנוס במהותו מסמל ייחודיות ואחידות כאחד. מגמה שכרגע ניראת בלתי אפשרית ומתקבלת כמגמה פרדוכסלית, שנוגדת את התפיסה שמניחה שלשם קיום יש צורך בהתרחשויות של קונפליקט מניע.

אוראנוס הוא סמלו של חזון, חזון אחרית הימים בו גר זאב עם כבש ולא יידעו עוד מלחמה וכן הלאה.

ראוי לציין, שאוראנוס הוא שליטו של מזל דלי, וככזה, הוא הביטוי של תכניו של מזל זה, הוא מסמל במפה, את הדחף של האינדיבידואל להגדיר את ייחודיותו כשאותו הדחף מניע אותו להתחבר אל הקבוצה.

זאת כמובן יבטא במפת הלידה בהתאם למזל והבית בו הוא מבטא את הדחף הזה.

יום רביעי, 5 באוגוסט 2009

מחשבות על המוסר וסמליותו של פלוטו ~

את כוונותיו של בורא עולם, או כל הגדרה אחרת שאפשר להשתמש בה לצורך העניין, איננו יכולים לדעת. אלו, נסתרים מאיתנו, ומה שנשאר לנו, הוא להבין את התרכובת הקיימת במציאות, ולעשות בה את השימוש הטוב ביותר למען קיומה ולמען קיומינו בה, בנוחות מתקבלת על הדעת.

מנקודות מבט שונות, לאורך ההיסטוריה האנושית, בין אם זו נקודת מבט פילוסופית, דתית, רוחנית, מדעית מוסרית סוציולוגית וכן הלאה, ניתן להבחין, שבכול, משחקים הניגודים על במת המציאות.

הטוב והרע, הם בעלי תפקידים מרכזיים במשחק החיים ובהקשרים רבים ושונים. וככל שגובר המאמץ לבחור עמדה כלפי שני אלו, ככה נהיית התמונה מורכבת ומסובכת יותר.

המוסר, נועד לשמש רסן, למה שבעיננו הוא רע. אלא, שהוא לא אחד, הוא מושתת על גישות משתנות מחברה לחברה, מאדם לאדם. מה שיכול להיחשב מוסרי בעיני חברה אחת, עשוי להיראות לא מוסרי בחברה אחרת. את אותו השוני, נמצא באדם בינו לבין האחר וגם, בינו לבין עצמו.

המוסר, גם הוא עצמו, מכיל גיצים בוערים של הטוב והרע. בשמו ובשם מושגים נוספים המצטרפים אליו, בצדק או שלא בצדק, עשוי האדם לפעול ולהתנהל בכלים רעים, כשהילת המוסר משמשת לו צידוק או בעיני עצמו, או בעיני החברה.

המוסר לא אחת, מצטרף למעשים שיש בהם אכזריות ורשע, ועוטף אותם בתלבושת צדקנית שבכסותה נעשים המעשים הנוראיים ביותר. ולעומת מכן, הוא, הרבה פעמים, המוסר, הוא החוסם ומונע אותנו ממה שמוגדר בעיננו כרע.

גם המוסר, יכול להביא כליה, על עם, חברה, קבוצה, או כל חי אחר במציאות. וראינו אין סוף דוגמאות לכך בהיסטוריה.

יש למוסר דרכים מעניינות משלו לתחום ולהגדיר את הגבולות הנדרשים לנו כדיי לקיים חברה מתפקדת, אבל, יחד עם זה, יש לו כלים, שבשמו, מתכלים חלקים הרוצים להתקיים, והיוצא מכך הוא סירוס עצמי אישי, או חברתי או אנושי. בדרך כלל, המוסר כמהות, משמש כדגל שקוף אך לא פחות בעל תוקף , תחתיו אנחנו מתנהלים כשעולות בנו שאלות של טוב ורע, של צדק או אי צדק, של מוצדק או לא. ככל שהוא דגל משותף לרוב האנושות, הוא ישמש מגדיר וממסגר את התנהלותינו במציאות, שתהייה מקובלת על הרוב, ומתחת לדגל זה, יקבעו חוקים ותתי חוקים של התנהגות ומושגים של טוב ורע צודק או לא. במצבים אחרים, הוא עשוי להיות חרב מסרסת, של כוחות יצירתיים ואינדיווידואליים שאינם מתחברים עם המוסר המקובל.

לא היה צורך במוסר, אם לא היה רע בעולם. המוסר, נוצר ונולד כדיי להגדיר ולתחום את הגבולות שבין הטוב והרע.ויש לו מקום ותפקיד בהתנהלותה של חברה או יחסים בין אדם לאדם או בין אדם לעצמו. אלא שהחברה האנושית ככלל, עדיין לא הצליחה למצוא את התוכן המוסרי שישמש את כל האנושות באשר היא, כתוכן אחיד.

גם האדם בפני עצמו, לא אחת, עומד בפני דילמות מוסריות, כשהוא תוהה באיזה תוכן מוסרי עליו להשתמש כדיי לנקוט מתוכו עמדה של מבדיל בין טוב לרע בין צדק לאי צדק.

ועל אף כל אלו, עדיין, ישנם חוקים מוסריים שעוצמתם מעוגנת עמוק בתוך הנפש המגיבה על קורות חייה, שבמצבים בהם מופרים חוקים אלו, תגובתה של הנפש, היא התכווצות והתכסות במנגנוני הגנה מתוחכמים ביותר.

פלוטו מסמל את אחד המרכיבים הנוקשים של המוסר, את הטאבו. הטאבו, אינו מעמיד את הנושא האסור בשאלה, אלא מכיל עליו איסור מוחלט וגמור, שכל נגיעה בו, מעוררת פחד ואימה , או משתקת את מה שהנפש חשה שמסכן את קיומה.

כל שיבוש וחצייה של טאבו כל שהוא, יעורר מהומה לא קטנה, שבר, בנפש האישית והחברתית. בין אם חציה זו מתרחשת מצד האדם כלפי אחר, או אם היא מתרחשת כתופעה חברתית.

פלוטו, מכיל במהותו גם את סמליותם של מנגנוני ההגנה. הוא מסמל את מיקומם ואופיים

של מנגנוני ההגנה , איתם ישתמש הפרט או החברה, כדיי להגן על עצמם מכאב בלתי נסבל, או הפרה כל שהיא של תחושת מוגנות בהקשר זה או אחר.

ועל פי רוב, מנגנון הגנה זה יהפוך להיות מאפיין כך שביטויו יהיה נוכח בצורה עוצמתית ביותר, יחנוק את המפחיד הכואב, את הלכוד בנבכי חשכת הנפש, שזעקתו לעיתים קרובות תלבש פנים של תגובות מגוונות למינהן שבחלקן, תהיינה מתורצות על ידי מושגי מוסר כזה או אחר, ובחלקן, החריפות יותר, תיצורנה חולי פיזי או נפשי.

כאן, שוב נכנסת סמליותו של פלוטו לתמונה, סמליות של דחף,להסרת המחסומים והישרת המבט אל מה שנזרק לפח הנפשי שלנו. היכרות איתו, התמודדות איתו, הכרה בקיומם של מפלצות פנימיות שריסונן אינו אפשרי , שריסונן הוא אשליה שתקפוץ לפנינו ברגעים הכי לא צפויים ותעוות את פניה מולנו.

הוא מסמל את אותם כוחות קמאיים שבתוכנו, שהמוסר לימד אותנו להדחיק ולשמור סגורים הרמטית בתוך מגרות הנפש, בה הם רוחשים ומשלחים רעלים שלא אחת, הורסים בנו כל חלקה טובה.

יוצא מכך, שגם המוסר, לא מציל אותנו ממצב הניגודים בו אנחנו מתקיימים. יחד עם זה, אנחנו לא יודעים עדיין דרך אחרת או כלי אחר, שישמש אותנו בנבכי המציאות ותופעותיה השונות.

פלוטו, בין כל שאר התכנים שהוא מסמל, מסמל את האמת הצרופה, זו, שכוללת בתוכה את הטוב והרע. הוא מסמל את המניע שבנו, לדעת את האמת על כל פניה ולהביט בה באומץ.

מצד אחד הוא מסמל את כל מה שמודחק וקבור בעמקי הנפש ורוחש את רעליו בדרכים שונות, ומצד אחר, הוא מסמל את המניע לגילוי פני המודחק, האסור, הרע. עוצמתו של דחף זה, לעיתים מתגלה כהיאחזות בשטחי, במוכר, בפחד תהומי להתנתק ממה שניראה לנו כמגן עלינו, גם, כשהוא עושה זאת על ידי מחנק.

לא אחת, מהותו וסמליותו של פלוטו מופיעה בחיינו כאירוע דרמטי או טראומטי, שמאלץ אותנו לחוות את פניה של האפלה המעוררת את פחדינו הקמאיים ביותר.

והכי חשוב, פלוטו מסמל, את היכולת הגלומה בנו, לצרוף בכור ההיתוך של הנפש את המפלצות המשחקות בה בעודנו מעמידים פנים שאינן קיימות, לצרוף אותן לכוחות עצומים של נפש היודעת לאלף את המפלצת בהשראה של אמת ואהבה.

לשם כך, דרוש אומץ ורצון למאבק , שכן בלעדי אלו, נהייה נשלטים על ידי כוחות חושך שבתוכנו, נסתיר פנינו מהם, נצדיק עצמנו בדרכים שונות, אחת מהמקובלות שבהן, היא היותנו מוסריים, צדקניים, או, חסרי אונים.

גישות, המדברות על שלום ואהבה, על סליחה וחסד, אינן לוקחות בחשבון שלשם כך, דרוש לפני כן מאבק , שיפגיש אותנו עם אותן מפלצות שמנהלות אותנו בעודינו ממלמלים מילות אהבה חמלה וחסד.

פלוטו, מסמל כור היתוך, בו מתרחשת פעילות נסתרת של צריפת הרע, המאיים, הכואב, הטראומטי, , שאת אדיו המורעלים העולים למודעות אנחנו מבטאים כ קנאה, נקמנות, והרסנות או הסתגרות ובדידות תהומית. הוא מסמל, כור היתוך, המבקש מאיתנו לקחת חלק מודע בתהליך המופלא של ניקיון וטיהור פנימי, שיאפשר , היוולדות חדשה, טהורה מרעלים, היוולדות שהטוב והרע שבה יהיו כוחות של בנייה והתעלות, היוולדות, שתחשוף את המואר שבאפלה, את כוחה של אהבה צרופה של אמת מאחדת בתוכנו ומחוצה לנו.

תוויות